תנועות אסלאמיות במצרים: תנועות אסלאמיות במזרח התיכון 

עלייתן של התנועות האסלאמיסטיות כגורם חברתי ופוליטי מוביל במזרח התיכון, וככלי הביטוי העיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים, היא ציר מרכזי בתולדות האזור בשלושים השנים האחרונות. אין מדובר רק בהיקף החזרה אל הדת, אלא בהפיכתה של הדת לגורם פוליטי מרכזי הן על ידי המשטרים והן על ידי האופוזיציה כאחד. התנועות הללו הן תנועות פוליטיות העוסקות בראש ובראשונה בגיוס חברתי ופוליטי של ההמונים. עוצמת התופעה התבטאה בתפיסת השלטון בשתי מדינות - איראן וסודאן, באיום הישיר על מספר משטרים נוספים, וכאמור בשימוש באלימות על ידי הגורמים היותר רדיקלים. ביטוי נוסף לאקטיביזם הוא הלחץ להחלת החוק האסלאמי כחוק המדינה במקום מערכות החוקים שנלקחו מהדגם המערבי.[1]

פריחתן של תנועות האסלאמיות מעלה את השאלה מה הרקע שאפשר פריחתן באזור. התנועות הללו ממלאות את החלל שהשאירו אחריהן האידיאולוגיות המערביות הכושלות ששלטו במזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים. פשיטת הרגל של הלאומיות, החילוניות והשמאל בעולם הערבי יצרה חלל אידיאולוגי, שאותו ממלאים במידה לא מבוטלת הפונדמנטליסטים, בהבטיחם שהאסלאם הוא הפיתרון. מלחמת ששת הימים היוותה נקודת מפנה ראשונה בהופעתן של התנועות האסלאמיות. פואד עג'מי כתב בספרו מלכוד: ערבים וערביות מאז 1967, "התבוסה הצבאית הוציאה גזר דין מוות על העולם שהצמיחו הלאומנים שלאחר מלחמת העולם השנייה."[2] מותו של נאצר מספר שנים לאחר מכן סיים את פרק ההיסטוריה של אזור שאופיין על ידי סיסמאות של שחרור, פיתוח, וסוציאליזם.

כישלונם של המשטרים בארצות ערב להתמודד עם התמורות החברתיות והכלכליות במזרח התיכון דוחפים את התושבים לידי התנועות האסלאמיות. על אף התקוות הגדולות שנתלו בסוציאליזם הערבי בשנות החמישים והשישים, ובכספי הנפט בשנות השבעים, סובלות רוב ארצות ערב ממצוקה כלכלית חברתית. במצב של משבר כלכלי וניכור חברתי פוליטי, הקבוצה החברתית הנמשכת ביותר למסר האסלאמי היא בני המעמד הבינוני והנמוך, בני המעמד איבדו נכסיהם בקרב בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים, והתושבים שהגיעו זה לא מכבר מהכפר לעיר. לקבוצות אלה מעניקים הפונדמנטליסטים מכניזם המגן על מעמדם מפני שקיעה נוספת ושומר על שלמות מערכת הערכים שלהם. קבוצת יעד חשובה נוספת היא צעירים וצעירות, בוגרי מערכת החינוך של המדינה המודרנית, אשר חשים ניכור כלפי הסדר החברתי-פוליטי והתרבותי הקיים, הואיל והמדינה אינה מסוגלת לספק להם תעסוקה, שיכון וקידום חברתי. הם קשובים ופתוחים למסר האסלאמי המבטיח צדק חברתי ופתרונות כמעט אוטופיים למצוקתם. לא רק שהמדינה האוטוריטארית נכשלה בהגשמת יעדיה, היא אף יצרה מנגנונים בירוקראטיים חונקים ומערכות דיכוי המגבירות את תחושת הניכור של הפרט מן השלטון במדינה. מול תחושות הניכור והאובדן בחברה ההמונית והאנונימית בעיר, סיפקו התנועות האסלאמיות תחושה של זהות ושייכות למסגרת, ייעוד ומטרה.[3]

גורם חשוב נוסף הינו אופיים הבלתי דמוקרטי של המשטרים במדינות ערב. לפי עג'מי, "המדינות בעולם הערבי הוציאו את הגברים והנשים הפשוטים אל מחוץ החיים הפוליטיים. מרכזי כוח מתחרים היו לשממה - השוק המסורתי, מוסדות הדת, ההתאחדויות המקצועיות ואיגודי הפועלים. הודות למה שכונה 'כלכלת שליטה' הייתה החברה כולה בידי המדינות ... חלופה אסלאמית פראית ממשיכה להתקיים בשוליים, ובעיקר בקרב הצעירים אך מקור ההשראה שלה הוא האמונה בביאת המשיח, לא דמוקרטיה."[4]

לפיתרון האסלאמי, אותו מציעות התנועות הללו, מספר יתרונות בולטים בהשוואה לאחרים. ראשית, האסלאם מוצג כמערכת חובקת כול המספקת את כל הפתרונות לבעיית העולם הזה והעולם הבא. שנית, הפיתרון האסלאמי מוצג כחלופה להגשמת תחייה ועוצמה ערבית ואסלאמית. רעיונותיהם של האסלאמיסטים נוטים להיות כוללניים, ולא פרוגרמאתיים, ודבר זה מגביר את כוח המשיכה שלהם ומכער את יריביהם. הן רדיקליות בכך שהן מחפשות פתרונות מעמיקים לכאורה לבעיות היסוד של החברה. שלישית, הפיתרון האסלאמי הוא פיתרון אותנטי, ששורשיו נעוצים בתרבות המקומית והוא מתאים לתנאים המקומיים. אין הוא פיתרון מיובא כגון הליברליזם או הסוציאליזם, שמקורם הזר הוצג לא פעם כאחת הסיבות המרכזיות לכישלונם באזור. הדרך האסלאמית מוצגת כדרך שזכתה להצלחה רבה בעבר הרחוק, אך בניגוד לחלופות האחרות שנכשלו כולן, היא לא נוסתה בהווה.[5] לטענתם רק כינונו של סדר אסלאמי במקום הסדר הקיים יעניק לאסלאם עוצמה וישים אותו במרכז המפה העולמית. זאת מכיוון שהאסלאם היא דת האמת, דתו של אלוהים, ועוצמתה מהווה הוכחה לאמיתותה. מכיוון שרבים נטשו את דרך האסלאם וחזרו למצב שהיה קיים בטרם הציב הנביא מחמד את חזונו. אם כעת ישובו המוסלמים לאסלאם המקורי, הם יוכלו להשיב לעצמם את כוחם.[6]

האסלאמיסטים עושים שימוש בדרשה להעברת המסר שלהם, והדרשנים שבהם יכולים להיחשב לשליחיה ומשרתיה החשובים ביותר של הדעוה. הדרשה נישאת בעיצומו של טקס דתי עתיק יומין ורב חשיבות בחייה של הקהילה, במסגד - מקום ההתכנסות הציבורי הראשון של המוסלמים, שהארכיטקטורה המיוחדת שלו מעוררת זיכרונות מעבר מפואר. השימוש במסגד, הלבוש המסורתי של הדרשן והשימוש ב"שפה" האסלאמית, עוזרים בהעברת המסר של התנועה לקהל היעד שלהם.[7]

נוסף על כך הפעילות הוולונטרית של האגודות האסלאמיות מקרבת אותן אל הציבור הרחב, ובמיוחד אל בני השכבות הנזקקות לשירותי הרווחה, החינוך והרפואה, ומציבים את האגודות האסלאמיות בעמדת השפעה חשובה. בתוך המועקה האופפת את סמטאות העוני, מופיע האסלאם כתקווה חדשה והסיסמה "האסלאם הוא הפיתרון" אינה טעונה כאן הוכחה. המסר עובר במרפאת השיניים שליד המסגד, או בכיתת הנערות הלומדות מקצוע, ואשר לולא קיומה ספק אם היו לומדות כלל. המסרים מועברים באמצעות המחירים הסמליים הנגבים תמורת שירותים שונים וכן באמצעות הסיסמאות, השלטים ואווירת החסד השורה באגפים האלה של המרכז האסלאמי, אבל בעיקר דרך הפעילות המתרחשת בהם. את המסר המפורש משאירים נאמני האסלאם, בעיקרו של דבר, למסגד עצמו.[8]

למרות הדמיון הרב בין התנועות האסלאמיות השונות קיימים מספר הבדלים בדרכי הפעולה. חלק מתנועות אלה משתלבות בסדר הפוליטי הקיים ומעוניינות לשנות אותו מבפנים על ידי השתלבות במוסדות השלטון. לטענת הוגים מרכזיים בזרם זה, החינוך וההשתתפות בפוליטיקה צריכים להיעשות במקביל. אין להזניח את החינוך, אולם מצד שני אין להתמקד רק בחינוך ובאיכות החברים בתנועה, אלא יש להיכנס לפוליטיקה ולנצל את החרות היחסית שתינתן לתנועה בכדי להרחיב את פעולתה החינוכית ואת השפעתה על מגזרי החברה השונים.[9] כדוגמה לכך ניתן לקחת את תנועת האחים המוסלמים בסוריה בראשית דרכה עת פעלה כחלק מהמערכת הפוליטית הממסדית בסוריה, תוך הכרה בסדר הפוליטי-חברתי ואף תמיכה בו.[10] או האחים המוסלמים בירדן הדוגלים בפעילות הפוליטית במסגרת המשטר החוקתי הקיים. יש להשתלב בחברה ובחיים המדיניים כדי לחולל רפורמה הדרגתית בדרכי שלום, תוך נטילת חלק בחיים הפרלמנטאריים ואף בממשלה בנסיבות המתאימות.[11]

תנועות אחרות דוגלות בגישה של הכנה תרבותית וקוראות לחינוך האוכלוסייה על ברכי האסלאם בכדי להכין את הרקע לזמן בו יוכלו לתפוס את השלטון. היטיב לתאר זאת פורמן כאשר אמר ש"הדעוה - הקריאה, ההטפה, התעמולה והטמעת המסר בהכרתם ובלבבותיהם של המאמינים - נתפסת איפה ככלי וכדרך הפעולה העיקרית במאבק באימפריאליזם התרבותי ולמען כינונה מחדש של החברה האסלאמית הנאותה. לרשות הדעוה עומדים אפיקים שונים: במות המסגדים, הביטאונים, הספרים, הקלטות, מפגשי הלימוד וההרצאות וכן המעשים הוולונטריים. קשורים בה גם אנשים - מטיפים, הוגים ופעילים. אלה הם אמצעי החברות וסוכניה, המתווכים בין תת-החברה האסלאמיסטית לבין ציבור היעד."[12] עיקר עניינן של האגודות האסלאמיות הנוקטות בגישה זו הינו פעילות חינוכית מסורתית, שמטרתה לשמר ולחזק את אופייה וצביונה האסלאמי של החברה. אחת הדוגמאות לכך הינה תנועת האחים המוסלמים במצרים בראשית דרכה שנקטה בגישה שהדרך להשגת המטרה, קרי כינונה של מדינה אסלאמית, הינה השיטה ההדרגתית תוך שימתה דגש על חינוך אסלאמי של הדור הצעיר.[13] גם עצאם אל עטאר, המפקח הכללי השני של האחים המוסלמים בסוריה, ייחס חשיבות לחינוך ולהטפה הדתית, שבהם ראה דרך עיקרית לקידום הרעיונות האסלאמיים, ומאוחר יותר בהתנגדותו החריפה לפתיחה במאבק המזוין נגד משטר הבעת', בטענה כי הדבר יביא לחיסולה של תנועת האחים המוסלמים בסוריה.[14]

תנועות אחדות נוקטות בגישה שיש להפיל את השלטון הקיים על ידי ג'יהאד שיופעל נגד השלטונות הכופרים. עבד אל-סלאם פרג', הוגה מרכזי בזרם זה, הביא את רעיון הג'יהאד לפיתוח מרבי, כשהצידוק ההלכתי נמצא לו בפתוות של אבן תימיה, לפיהן כאשר שליט מוסלמי מבצע פרישה מחוקי האסלאם עולה הציווי ליציאה למלחמה נגדו.[15] דוגמה לכך היא תנועת האחים המוסלמים בסוריה תחת שלטונה של מפלגת הבעת'. עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בשנת 1963 הציבה אתגר לצביון האסלאמי שביקשה התנועה להקנות לסוריה, כמו לסדר הישן, שבו היה מעוגן עצם קיומה. לאתגר זה נענתה מנהיגות צעירה, משכילה ורדיקלית, בדרך כלל ללא רקע של חינוך דתי פורמאלי, אשר הפכה את האחים לארגון מחתרת אלים, השואף להפיל את משטר הבעת' בדרך של מאבק מזוין, כדי להקים מדינה אסלאמית בסוריה.[16] מייצגות נוספות של זרם זה הן תנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, הציבו את האידיאל של חיל חלוץ, אשר יוכל לאכוף שלטון אסלאמי על החברה בכוח הג'יהאד הכולל נגד ישראל[17], ותנועת ה-GIA באלג'יריה עם המטרה להרוס את המדינה הקיימת, תוך העדפת המימד המשיחי של המאבק על פני שיקולים חברתיים ופוליטיים.[18]

תנועות מסוימות קוראות להתבדלות מהחברה בה הן רואות חברה כופרת. תנועות מבססות את גישתן על התורה שפיתח סייד קוטב לפיה חברה שאיננה נשלטת על פי חוקי אלוהים אלא על פי חוקי אנוש היא חברה אלילית, ואין לקבל את כל אורחותיה ומעשיה, אפילו לא את האמונה באלוהים ואת הפולחן המקוימים בה.[19] דוגמא לכך ניתן למצוא בתנועת אל-תכפיר ואל-הג'רה אשר קבעה שהחברה המצרית הינה חברה כופרת, ועל כן יש לפרוש ממנה, ולחיות בנפרד כדי ליצור גרעין של חברת נגד אידיאלית ולשוב אליה, להשלמת הג'יהאד. דוגמאות נוספות לקבוצות אלו ניתן למצוא ביורשותיה כגון: 'אל-תוקף ואל-תבין', 'אל-שאוקיון' ו'אל-סמאויה' הפועלות במצרים. [20]



1) מאיר ליטבק, מבוא, אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, (תל-אביב, 1997), עמ' 9
2) פואד עג'מי, מלכוד: ערבים וערביות מאז 1967, עמ' 51
3) ליטבק, עמ' 12-13
4) עג'מי, עמ' 65
5) ליטבק, עמ' 16
6) מרטין קרמר, "האסלאם הוא הכוח של העתיד", מתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, עמ' 24-25
7} אוריה פורמן, אסלאמיון: דת וחברה במשנתם של נאמני האסלאם בני-זמננו, עמ' 97-99
8) שם, 99-101
9) אמיר ויסברוד, תראבי: דובר האסלאם הקנאי, עמ' 120
10) אייל זיסר, "תנועת האחים המוסלמים בסוריה: בין השלמה למאבק", מתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, עמ' 96
11) אשר ססר, "האחים המוסלמים בירדן: דו קיום ועימות מבוקר", מתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, עמ' 138
12) פורמן, 88)
13) נחמן טל, עימות מבית, עמ' 40
14) אייל זיסר, עמ' 104
15) רבקה ידלין, "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו: דמוקרטיה ואסלאם במצרים", מתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, עמ' 91
16) אייל זיסר, עמ' 96-97
17) מאיר ליטבק, "חמאס: אסלאם, זהות פלסטינית וג'האד", מתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, עמ' 151
18) גדעון גרא, "התנועה האסלאמית באלג'יריה", מתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, עמ' 227-229
19) ידלין, עמ' 81
20) טל, 48-51